כל מה שרציתי היה בשבילך להילחם בשבילי, אבל אתה התייאשת כל כך בקלות

באמת אהבתי אותך ואין לי שום חרטה על מערכת היחסים שלנו, אבל יש לי משאלה אחת: הלוואי שנלחמת בשבילי, בשבילנו. במקום זאת פשוט ויתרת. הדברים נהיו קשים ואפילו לא ניסית להדביק את זה. מיד נופפת בדגל הלבן והשליכת אותי הצידה כאילו בכלל לא אכפת לך. למה?



לא הייתי שווה להילחם?

ברור שלא חשבת שכן. אתה פשוט לא יכול להיות מוטרד להתאמץ, וזה משהו שלעולם לא אבין. הזמנים התקשו, אבל הם לא היו בלתי אפשריים. תמיד הצלחנו לגרום לדברים לעבוד, אבל פתאום הפסקת לנסות. ויתרת כל כך בקלות, ובדיוק ככה הייתי לגמרי לבד. הייתי עושה כל כך הרבה יותר להציל אותנו, אבל לא יכולתי לעשות את זה לבד.

הייתי מוכן להילחם בשבילך.

זה החלק הכי מחורבן - לדעת שאם התפקידים היו הפוכים, הייתי נלחם בשבילך עם כל מה שהיה לי. לא ביקשתי ממך כלום שאני לא מוכן לעשות בעצמי. הידיעה שלא הרגשת אותו גורם לי להרגיש כל כך פתטי.

האם אי פעם אהבת אותי באמת?

אתה לא צריך להיות מופתע מכך שאני שואל את השאלה הזו מכיוון שבסוף מערכת היחסים שלנו, לא הייתי ממש בטוח. זרקת אותי כמו החדשות של אתמול, וזה לא ממש צורח אהבה עמוקה ומתמשכת. ויתרת עלינו בלי לנסות אפילו לגרום לדברים לעבוד. איך יכולת?



בזבזת כל כך הרבה מזמני.

כל אותה תקופה חשבתי שאכפת לך מאיתנו וראית עתיד אמיתי ביחד, אבל כשהדחיפה באה לדחוף, לא היית שם בשבילי. חשבתי שמצאתי את הבחור המושלם בשבילי וגרמת לי להאמין שאני זה בשבילך. ביליתי שנים להאמין בזה ואז פשוט עזבת אותי. יכולתי לבלות את הזמן הזה בחיפוש אחר בחור שיכול באמת לאהוב אותי.

איך יכולת פשוט לוותר עלינו?

יום אחד הייתי הכל בשבילך ולמחרת לא הייתי כלום. זה היה כאילו הפסקת לאהוב אותי, הפסקת לטפל, הפסקת לנסות בן לילה. אתה פשוט קם והפסקת עלי. לא הייתה שום הודעה. עשיתי כל מה שיכולתי כדי להחזיק אותנו יחד, אבל נלחמתי בקרב אבוד כי אין טעם להילחם על מישהו שכבר ויתר. הלוואי והייתי יודע מה השתנה עבורך.