אני שונא התמודדות אז אני מבשל את הרגשות שלי ומחסל את כל מערכות היחסים שלי

אתה יודע במה אני באמת מעולה? חבלה במערכות יחסים טובות לחלוטין . אני חברה די נהדרת, אבל בכל מה שקשור להבעת רגש כלשהו או לדון בסוגיות במערכת היחסים שלי, אני מסתובב ומתגלגל כאילו אני נבלע בלהבות. אני צריך לראות מטפל, אתם.



האם לא הסטריאוטיפ שבחורים אמורים להיות הוא מודחק רגשית יחידות?

מי שיוצא עם החבר'ה האלה אחרי שאני כן חייב לאהוב את מה שעשיתי להם. מכיוון שאני לא מעוניין לדבר על הרגשות שלי, החברים שלי נאלצים לחלוק את עצמם ... ואז אני רץ בכיוון השני. בעיקרון, אני להקריב את האושר שלי על מנת לטפח את האיש המושלם עבורך. בבקשה.

הימנעות מסכסוך גוררת הרס במערכת יחסים.

לא שמדובר בשורה פורצת דרך כלשהי, אך הימנעות מקונפליקט גורמת לבניית הרגשות ולסיבובם, מה שרק מחמיר את המצב. אתה יכול אפילו לומר שהימנעות מקונפליקט יוצרת סכסוך אפילו יותר. לעתים קרובות אני מרגיש את התסכולים והכעסים שלי גוברים בתוכי בלי שום שחרור. אני יכול לחוש את הטינה המהבילה באוזניי כמו דמות מצוירת זועמת. הרגש הבקבוק הזה גורם לי להיות א אידיוט פסיבי-אגרסיבי ואני אפילו לא יכול לדמיין לצאת עם עצמי.

מערכות היחסים שלי מסתיימות באותה צורה: בלהבות.

מערכות היחסים שלי מסתיימות באחת משתי דרכים: או שאני זורק אותן כי התחושות שאני שומר גורמות לי לאבד את התחושות הטובות שהיו לי לסיגוגי, או שהם תעלו אותי כי אני לא אשתף את דעתי . כך או כך, זו טרנד רעיל וכל האצבעות מפנות אלי.



נהגתי להחשיב את התנהגותי הפסיבית כדבר טוב עד שהייתי מבוגר.

החברים הכי טובים שלי אוהבים שהחברות שלנו היא בלי דרמה . אני לא מכוון אצבעות לריב ואניח לדברים הרעים לעבור באותה מהירות שזה הגיע אלי. אני פציפיסט. ואז הבנתי שבזמן שקברתי את רגשותיי, אני לא נאמן לעצמי. אני לא אותנטי. אני מזוייף. אני לא רוצה להיות משויך לאף אחד מפגמי האופי האלה.

כשנקלעתי לאזור המלחמה של ויכוח, אני קופא.

למרות מה שכתוב בקורות החיים שלי, אני לא מצליח בלחץ. כאשר מתחיל ויכוח, מנת המשכל שלי צונחת ל 40, אולי פחות. אני לא יכול לבנות ויכוחים תקפים ועיניי נקרעות ככל שהלחץ מצטבר. אני לא האדם שאתה רוצה לצאת איתו לקרב - תפסיד, בזכותי. עבדתי להיות עצמאי, אישה חזקה אז זהו סכסוך רציני למטרות חיי. מלבד מערכות היחסים שלי, מה עוד אני מקריב בכך שאני נשאר בשקט?