אני שונא לומר את זה, אבל אני מבוהל להתאהב שוב

התאהבות הייתה אחת התקופות הקסומות בחיי, אך הנפילה ממנה הייתה אחת הגרועות ביותר. התאוששתי משברון הלב ויצאתי חזק יותר מהצד השני, אבל אני עדיין חושש לאכזב את המשמר ולהכניס בחור אחר לליבי. הנה למה:



אני לא רוצה לאבד את עצמי.

לקח כל כך הרבה זמן להחזיר את עצמי אחרי מערכת היחסים האחרונה שלי. התאהבתי והפסקתי להתמקד בעצמי. עשיתי את האיש שהייתי בראש סדר העדיפויות שלי, ובסופו של דבר לא נותר מישהו שידאג לי. הייתי כל כך נתפס להיות חברה שחשבתי שהוא רוצה שאהיה ששכחתי איך להיות אני. סוף סוף החזרתי את הבחורה ההיא ואני לא רוצה לאבד אותה מחדש.

אני לא מאמין שהכל הוגן באהבה ובמלחמה.

למעשה, משחק האהבה הוא BS מוחלט. נשים מביישות אחת את השנייה ומתחרות כל הזמן על תשומת הלב של הגבר. בינתיים, זה מרגיש כאילו רוב הגברים לא מחפשים אהבה, אלא רק סקס. אפילו אלה שרוצים יותר מזה לעתים קרובות לא יכולים להסתפק באישה אחת בלבד. בין השקרים, הבגידה וכל הדרמה, כל משחק הדייטים נראה פשוט מלחיץ מדי.

אני מרוצה מהדברים כרגע.

תבריג אותי על היותי רווקה בשמחה, האם אני צודק? העולם אולי דוחף אותי להתאחד אבל זה לא אומר שאני לא דוחף לאחור. אני מרוצה מאיך שהדברים כרגע וזה בדיוק מה שגורם לי כל כך לפחד משינוי. אם אני מאושר עכשיו, איך אדע שאהיה מאושר בזוגיות? אני לא בטוח שאני רוצה לנצל את הסיכון שלא אהיה.



אני לא רוצה לעבור שוב את הכאב של אובדן האהבה.

הייתי שם, עשית את זה, וזה לא בדיוק אחד הזיכרונות הטובים ביותר שלי. אם אני לוקח הזדמנות נוספת להתאהב, אני גם לוקח את הסיכוי לאבד את האהבה הזו. אין שום ערובה שהדברים יסתדרו ואני לא מוכן לאפשרות שלא.

אני לוקח את המין ברצינות.

אני מבין את זה - הכרויות מודרניות כולן תרבות חיבורים, אבל אני לא, אז איך אני בכלל אמור לנווט בסצנת ההיכרויות החדשה? אני מרגיש כמו דג שנמצא מחוץ למים. אני המיעוט כאן. אני לא רוצה יחסי מין בלי אהבה ורוב החבר'ה לא מוכנים לחכות, מה שאומר שרוב החבר'ה המודרניים לא שווים את דעתי.