יש לי חיים נהדרים, אבל אני מפחד שלעולם לא אהיה מאושר בלי אהבה

כל חיי רציתי למצוא את 'האחד'. מעולם לא ויתרתי על התקווה, אם כי התקרבתי בצורה מסוכנת יותר מפעם. ובכל זאת, אני מאמין שהבחור המתאים לי נמצא שם, אני פשוט צריך למצוא אותו, כי אמנם יש לי חיים מלאים להפליא ללא אהבה, אבל אני חושש שלעולם לא אהיה מאושר באמת בלעדיהם - הנה הסיבה:



הכל טוב יותר עם אהבה אמיתית ומתמשכת.

לא משנה איזה סוג של חיים אתה מנהל אם יש לך אהבה אמיתית. אתה יכול להיות לכלוך עני ומאושר יותר ממישהו שיש לו מיליוני דולרים בבנק בגלל הדבר הפשוט הזה. אני מהאנשים שפשוט לא יהיו מרוצים לגמרי עד שיהיה לי את זה.

ההישגים שלי לבד פשוט נראים ארציים.

כל ההישגים שלי מרגישים כמו דברים שעשיתי לא בגלל שאני רוצה להצליח, אלא בגלל שזה החיים ואנשים אמורים לצאת ולעשות דברים. אבל בלי אותו בן זוג אוהב בפינתי, אני לא מרגיש מוכשר. אני מרגיש שאני פשוט עובר את תנועות החיים וכל מה שהצלחות יגיעו בדרכי הן ריקות.

כן, אני עצמאי ועצמאי, אבל אני לא באמת רוצה להיות.

בניתי חיים מלאים ומצליחים להפליא ואני צריך להיות מרוצה מכל מה שיש לי במקום אומלל בגלל הדבר היחיד שאין לי. העניין הוא, עם זאת, אני חולה לעשות דברים רק בשביל עצמי. לא רק לעשות אני רוצה להשיג דברים עם מישהו אחר לצידי, אני רוצה להיות מסוגל לתת את כל כולי למישהו אחר, והדרך היחידה שאצליח לעשות זאת היא למצוא את האדם שלי.



זה תמיד מרגיש שמשהו חסר.

החיים המלאים שלי פשוט מרגישים ריקים וזה בגלל שאין לי אהבה. אני חושב ששמתי יותר מדי דגש על מציאת 'האחד' מכיוון שכבר השגתי את כל מה שיצא לי לעשות אי פעם. אני ממשיך להיות עם שאיפות אחרות, אבל בלי אהבה, אני לא מרגיש כאילו יש לי סיבה להגדיר את המראות שלי גבוה יותר. זו אותה מנטליות 'למה לטרוח' שמשאירה אותי אומללה ואני לא יודע לשנות אותה.

אני ממשיך לגדול ... לבד.

אני כל הזמן הופכת לאדם טוב יותר אבל בזמן שכל החברים שלי מזדווגים ומנצחים בחיים בשותפויות, אני עושה את זה לבד. אני מרגיש שומם לחלוטין בחיי וזה קשור לכל האהבה הרומנטית שקורה סביבי, אבל לא אליי. זה פשוט מתסכל.