אני לא מוכן לילדים אבל נגמר לי הזמן לקבל אותם

כל כך הרבה מחברים שלי מביאים תינוקות, וזה נהדר, אבל אני לא ממש בטוח שאני מוכן ללכת בעקבותיהם - עכשיו או אי פעם. בטח, צליל השעון הביולוגי שלי מתקתק לפעמים מחרפן אותי, אבל מה שמפחיד אותי יותר מכך הוא להביא ילדים לעולם הזה - וחשוב מכך - את העולם שלי.



זו התחייבות ענקית.

לעולם לא אשכח את מה שכתבה אליזבת גילברט ב- Eat, Pray, Love - להביא תינוקות זה כמו לעשות קעקוע על הפנים שלך. אתה צריך לרצות את זה באמת, כי זו מחויבות לכל החיים. אני לא יודע אם אני מוכן לכך או אם אהיה אי פעם. זה אפשרי, כמובן, אבל אני באמת לא יכול לדמיין את זה כרגע.

זה מפחיד שצריך לדאוג למישהו למשך שארית חייך.

אני יודע שהסימן של הורה טוב הוא להיות שם עבור ילדיהם ולא משנה מה, לנצח. בכנות, זה מפחיד אותי. זה דבר אחד לגדל ילד, אבל דבר אחר אחר כך צריך להיות שם בשבילם - לחלץ אותם ממצבים לא טובים, לדאוג לחברה שהם מחזיקים, לעזור להם כלכלית כשהם צריכים את זה - לשאר חברי החיים שלהם. נראה שזה אף פעם לא נגמר.

אני חושש מההיבט הפיזי.

לא טוב לי עם דברים רפואיים, ולכן המחשבה שילד תינוק שגדל בתוכי וכל מה שיכול להשתבש היא מפחידה, במיוחד בגלל שזה תהליך של תשעה חודשים. ואז, יש גם צירים, שכואבים (בלשון המעטה) וישנו את גופי לתמיד. זה הרבה שצריך להתמודד איתו.



אני לא רוצה לאבד את אורח החיים שלי.

למרות שאישה שאין לה ילדים, יש לי אחריות כמו הקריירה שלי, האהובים והזוגיות שלי - אבל אני לא מרגישה קשורה. החבר שלי ואני יכולים להמריא ולנסוע אם אנחנו רוצים בלי לדאוג לילד. אני חושש שילד יקשור אותי ברצינות.

אני רוצה להיות מסוגל לרדוף אחרי החלומות שלי .

אני יודע שאי אפשר לחשוב על עצמי ומה אני רוצה כשילד נכנס לתמונה. שוב, הסימן של הורה טוב הוא לא אנוכיות. אבל מה עם החלומות והשאיפות בקריירה שלי? מה קורה לאלו כשיש לי ילד? אני מאמין שהם עדיין חשובים, אבל אני לא בטוח איך הייתי גורם להם לעבוד עם ילד שמתנגש בהם.