פעם הייתי פוב מחויבות - ואז התאהבתי

'נושאי התחייבות' הם בדרך כלל מה שנשים גונחות על טקילות כשתיארו את בני זוגן, אבל היה לי מקרה של רגליים קרות כשזה הגיע לאהבה במשך זמן רב מאוד. כמו רוב פוביות ההתחייבות, לא הבנתי שאני זה עם הבעיה והיא בסופו של דבר חזרה בצורה מרהיבה - כלומר עד שפגשתי בחור מדהים והתאהבתי.



חשבתי שאני רוצה מחויבות.

פעם הייתי בחיפוש אחר בחורים שיאהבו - או כך לפחות חשבתי. אבל רעיון המחויבות האמיתי הפחיד אותי לעזאזל, כמו משהו ישר מתוך סרט אימה יפני. זה נראה כל כך סופי, כאילו הייתי נעול למערכת יחסים לנצח בלי שום סיכוי להימלט אי פעם. ברגע שבחור התחיל להיות רציני בי, הרגשתי שרגשותיי מתכווצים ומתים.

משכתי פוביות מחויבות.

רבים מהגברים שיצאתי איתם היו פובי התחייבות. הם לא היו זמינים רגשית או שהיו להם כל כך הרבה נושאים שהדרמה שלהם מנעה מהם להיות רציניים. זה היה, באופן מוזר, ביטחון עבורי. אם הייתי איתם, לא הייתי צריך לתת את ליבי. המלכוד? לפעמים תפסתי רגשות כלפיהם ובסופו של דבר הייתי זה שנדחה ונפגע. אה, האירוניה.

אהבה הייתה הלא נודעת.

ואז פגשתי בחור שגנב לי את הלב והוא לא היה סתם בחור, אלא חד קרן. התגובה הראשונית שלי הייתה להתברג כי כל כך פחדתי להיות רציניים. מכיוון שבחרתי רק בחורים שלא היו זמינים רגשית ורעילים בעבר, איך לעזאזל התמודדתי עם משהו אחר לגמרי? עבור פוב המחויבות, להתרגל לפחד וכאב הוא חלק מהעסקה. קל יותר להתמודד עם דברים מאשר להתמודד עם דברים טובים מכיוון שהיה הרבה תרגול עם הראשונים ומשהו חיובי ואמיתי הוא הלא ידוע ולכן איום. (אני יודע, זה מבולגן.)



מציאת האדם הנכון עושה את ההבדל.

נפלתי על בחור שלא היה כמו כל האחרים ולמרות שזו הייתה תחושה זרה, זה היה ממש נחמד - כמו איך לנסות לדבר צרפתית שוטפת עם דוברי שפת אם זה יכול להיות מאיים בהתחלה, אבל אז זה נשמע כל כך יפה אתה מבין שאתה רוצה לעשות יותר מזה.

טעיתי ביחס למחויבות.

הבנתי דרך אהבת הבחור הזה שלמרות שהשתמשתי במונח 'מפחד ממחויבות', אין בזה שום דבר מפחיד - פרט לתת את זה לחבר'ה הלא נכונים, שהייתי אשם בהם כל כך הרבה פעמים. הבאתי לעצמי כאב.