לחבר שלי אכפת יותר ממשחקי וידיאו ממה שהוא עושה עלי

להיות עם מישהו שאתה אוהב ולקבל את החסרונות שלו יכול להיות מעייף, לתפוס כל אונקיית אנרגיה שיש לך מנסה להבין. לאהוב בחור שיש לו התמכרות רצינית לשחק במשחקי וידיאו הוא אחד מהמצבים היחסים הכי מעצבנים שהתמודדתי איתם, אבל לא משנה כמה אני מתלונן או מנדנד, אני עדיין נשאר בוהה במסך טלוויזיה.


היחסים שלנו לא תמיד היו כאלה.

בהתחלה, החבר שלי היה אוהב, שובב, קשוב, ובעצם קרוב למושלם כפי שיכולתי לבקש. יצאנו לדייטים הרפתקניים, היינו מדברים שעות על מה שאנחנו רוצים בחיים, ולאורך כל הזמן הזה הוא מעולם לא שיחק במשחקי וידאו. הייתי המלכה שלו שהוא היה הולך לקצוות הארץ כדי לרצות, אבל מאז החליפו אותי ערימת פלסטיק ומיתרים.

אני דווקא דואג לבריאותו בשלב זה.

הייתי שונא שהוא יעלה 200 קילו ויאבד כל תחושה בפלג גופו התחתון מחוסר שימוש. לראות אותו יושב ולא עושה כלום שעות על גבי שעות מדאיג אותי. כמה זמן הוא יכול באמת לשבת שם לפני שיש לו השפעות שליליות על בריאותו? הוא צריך לקום ולפחות לקבל כמה דקות של שמש וקצת זרימה דרך גפיו.

אני יודע שאני מעצבן כשאני מנדנד, אבל לא נרשמתי לזה.

אני יכול לשמוע את עצמי מאוד מעצבן צועק עליו שוב ושוב על המשחק או על העובדה שהוא לא עשה שום דבר עם עצמו במשך ימים, אבל אני לא יכול להביא את עצמי לטיפול. לא נרשמתי לחבר עצלן שלא רוצה שום קשר איתי. זה לא הוגן, ולהגנתי, אם זה היה ככה, בהתחלה, לא הייתי קופץ לנסיעה.

אני מציע דברים שמשחק הווידאו לא יכול.

בטח, הבחור מקבל שיא בכל פעם שהוא בוקע ביצה או מוצא דרקון חדש ומגניב במשחקים שלו, אבל כשמדובר בחדר השינה, המשחק הזה לא יכול לעשות דברים שאני יכול. גבר יצטרך להיות טיפש לוותר על זה, נכון? הייתם חושבים שכן, אך הזכרתי זאת בעבר ותגובתו היא, 'זה לא קשור למין.' אני מסכים איתו ב -100%, אבל זה צריך להיות יותר מזה.


הקשבה כשאני מדבר תחסוך לו הרבה זמן.

בכל פעם שאני מנסה לדבר איתו, הוא לא מקשיב. זה כאילו שהוא באמת חושב שאני טיפש מספיק כדי לא להבין שהוא בוהה בטלוויזיה. אני שואל אותו, 'אתה מקשיב לי?' והוא מקשקש משהו במוחו כדי לירוק שאינו קשור למה שאמרתי. ואז אני מתרגז ויש לנו שיחות ארוכות על הרגשות שלנו. אם הוא רק היה מקשיב לי מלכתחילה, זה יחסוך לו הרבה כאב מהאזנה לי לצעוק.