תעשיית העזרה העצמית הפכה אותי לנרקיסיסט

עזרה עצמית היא תעשייה ענקית כרגע, כך שלא פלא שבסופו של דבר קניתי את ההייפ. זללתי הכל חוק המשיכה ל מתעשר מהר אבל במקום לשפר את חיי זה ממש החמיר.



נעשיתי כל כך עצלן.

במקום לעשות משהו בחיי, ביליתי את רוב זמני ניתוח מה עשיתי, חשבתי ואמרתי. קראתי גם איך להיות מאושרים ומצליחים במקום לצאת באמת ולהיות מאושרים ומצליחים. זה היה כמעט כמוני עובד קשה על עבודה קשה וזה לא הביא אותי לשום מקום.

הפכתי אובססיבי לעצמי .

הייתי מודע יתר על המידה לאיך שיצאתי לאנשים וניסיתי כל הזמן לקבוע איזה סוג אדם אני. תמיד חשבתי על עצמי בכל אינטראקציה עד שבקושי הייתי מקשיב לאנשים. הייתי עסוק מדי בלחשוב איך אני מתנהג, איך אני נראה, והאם אני הכי 'אני' שיכול להיות. זה היה מתיש.

הפכתי לנרקיסיסט עם תסביך עליונות.

אם אתה בעניין של עזרה עצמית, רוב הסיכויים ששמעת את העצה החוזרת ונשנית על חשיבות אהבת עצמך. זה מושג פשוט שכמעט ואי אפשר לשלוט בו. זה הרעיון לשים את עצמך במקום הראשון ולא משנה מה. ניסיתי את זה זמן מה ואולי עשיתי את זה לא נכון כי זה לגמרי הלך לי לראש. התחלתי להאמין שאני יותר מפותח מכולם וזה העלה לי את הרעיון שאני נעלה בצורה כלשהי. זה היה ממש מבולגן.



הייתי פריק שליטה בכל הנוגע לאופן שבו אנשים רואים אותי.

למדתי את כל הדברים האלה כמו איך האנרגיה שלי משפיעה על האופן שבו אנשים אחרים יראו אותי. העובדה הקטנה אך האדירה הזו הניחה אותי לנחש שניה את כל האינטראקציות שלי. האם אני העצמי הטוב ביותר שלי? האם אני שולח אנרגיה מהסוג הנכון? הייתי מכריח את עצמי לנהוג בביטחון גם אם הייתי חש במורד. הייתי בעצם צודק להיות לא אותנטי .

הרגשתי לחץ להיות מאושר כל הזמן וכשלא הייתי, חשבתי שמשהו לא בסדר איתי.

באלה ספרים לעזרה - עצמית אתה לומד שלהיות מאושר זה הדבר החשוב ביותר אי פעם. זו הדרך היחידה למשוך את מה שאתה רוצה. הייתי חושב לעצמי, מה עם כל אותם אנשים שתמיד במצב הרע שלהם עדיין נראה שיש להם את כל הכסף בעולם? אז הבנתי להתנהג כמו צופית עשירה בסוכר זה לא התשובה לחיים טובים.